<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פט"ז</h1>
<h2>דף פז.</h2>
גרסינן פרק כסוי הדם ושפך וכסה מי ששפך יכסה. מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה. יהי זה מן הדרהם לפי מה שקדם מאתים ושלשים דרהם, וכוס של ברכה ששוה ארבעים זהובים יהיה תתק"כ דרהם.
וחיוב עשרה זהובים למי שגזל מצוה מחבירו, אצל הרב אלפא"ס ז"ל אינו קנס אלא דין, וכמו שכתב פרק החובל אמר ליה תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה. אמר ליה אי הכי מאי קא טעין דאמר אנא בעינא למעבד האי מצוה כדתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים. איכא מאן דאמר דהאי דחייביה ר"ג להאי גברא עשרה זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא, וכד מעיינת בגמרא לא משכחת האי סברא וכו' עד כאן. ומצאתי שמעשה היה באבי הבן שנתן בנו לאחד למולו והקדימו אחר ושאל לו בדין הזהובים, ובא מעשה לפני רת"ם והורה שהוא פטור מטעם קנס. וכן פעם אחרת קראו לאחד לקרוא בתורה וקדם חברו ועלה וחייבו שיביא לו תרנגול לשחוט. מסתברא דכל כי האי הלכה כדברי המחמיר, וזה שהגוזל את חברו מצוה לא יהא פחות מהגוזלו שוה פרוטה שחייבוהו להוליכה אחריו אפילו למדי, ואין זה בעד הפרוטה אלא כדי שלא יהא רגיל לגזול, ואנו נעשה זול בגזל המצות שמתן שכרן אינו אלא לעולם הבא, עד שדומה לחוכא ואיטלולא, א"כ אין להקל עליו במה שחייבוהו רבותינו ז"ל. עוד, הרי שגזל סאה של תבואה וכו', אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך נאץ יי', וכל שכן הגוזל מצוה דהוה ליה בידיה מצוה הבאה בעבירה ובהלבנת פני חברו. עוד, לא יהא דיני ממונות חמור מדיני נפשות, דאמרינן (ב"ק צ"ו ב') גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה, ואמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפילו כחשה, ומסקנא כחשה דלא הדרה, וא"כ זה שנקרא לקרוא בתורה שהוא תקנת נביאים שביניהם ועזרא אחריהם ואי אפשר בלא זה, יבא אחר ויגזול ואחר כן יפרענו בשחיטת וכסוי התרנגול, שאם רצה לכלב ישליכנו אחר כל זה דאי בעית אכיל אי בעית לא אכיל. ושכר מצוה ומצוה אינה נזכרת בתורה עד שנדע שגזל לו זאת יהא פרעונו בזו, ואף על פי שנוכל להבין קצת מתוך ענשן וכמו שהזכיר הר"מ ז"ל בפירוש אבות (בפיהמ"ש פ"ב מ"א). עוד הרי אמרו (קידושין מ' ב') צריך אדם שיראה עצמו כאלו כל העולם כלו תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לזכות. זה החוטף המצוה מאי קסבר דדמא דידיה סומק טפי דילמא דחבריה סומק טפי, ואם חוטפין מצה לטעם אין חוטפין מצוה בלא טעם. ירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) תאני מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי אושעיא על שם שנאמר בוצע ברך נאץ יי', הא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו. רבי יונה אומר אין עברה מצוה. רבי יוסי אומר אין עברה מצוה, אמר רבי אילא אלה המצות אם עשיתה אותה כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות. ואחר שהענין כן מה בין גוזל מצה לגוזל מצוה מן המצות, אם כן נראין דברי הרי"ף ז"ל.
פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ו א') אורח מברך כדי שיברך בעל הבית. כתב הראב"ד ז"ל מיתחזי מהכא דאי אמר בעל הבית לא ניחא לי דליברכן אלא אנא מבריכנא הרשות בידו. וקשיא לי ההוא מעשה דמסכת חולין (שם) דאמר ליה רבי לאותו שבשרו על אויבו שנפל ומת וסעד אצלו, אמר ליה ארבעים זהובים אתה נוטל או כוס של ברכה אתה שותה, ומה לו לקנותו ארבעים זהובים והוא שלו אם ירצה. ואפשר מפני שבשרו בשורה טובה לא רצה להעבירו ממנו אלא בדמים עד כאן.
<h2>דף קל.</h2>
בתורה כתוב (דברים י"ח ג') ונתן לכהן הזרוע וכו' ואמרינן (בפרק) מסכת חולין הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, וכן פסק הרי"ף והר"ם הלכות בכורים פרק ט' (ה"א). אבל בראשית הגז פסקו כרבי אלעאי שאינו נוהג אלא בארץ. ורש"י כתב הוא הדין למתנות דכי הדדי גמירי נתינה נתינה מתרומה, וכן נמי כתב הר"ז ז"ל. וכתב עליו הראב"ד ז"ל והאי פסקא לא מיחוורא וכו' וסיים דבריו ואין ללמוד ממנהג רע של איסור, והרי במתנות קונסין אטמא וגלימא ומשמתין ואפילו בכהן טבח. וה"ב תורת הבית כתב מתנות אלו אינם נוהגות אלא בארץ ישראל לפי שהוקשו המתנות וראשית הגז לתרומה וכשם שאין התרומה נוהגות בחוצה לארץ כך המתנות וראשית הגז אינם נוהגים בחוצה לארץ, וכבר אמרו חכמים שנהגו בראשית הגז כרבי אלעאי שפוטר בחוצה לארץ וממנו אתה דן למתנות שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל, או במקומות שבחוצה לארץ שנהגו בהם חכמים להפריש שם התרומה. ויש מחמירין ומחייבין במתנות אף בחוצה לארץ, ונראין דברי המתירין, וכן נהגו בכל גלילות אלו ע"כ. וגלילות זה הרב בארץ אנדלוס.
<h2>דף קלב.</h2>
סתם מתנות כהנה הם שלו, ואמרינן (חולין קל"ב א') רב כהנא אכיל בשביל אשתו, וכל אלו היו ישראלים נשואים כהנות, ואשכחן רב כהנא ישראל כדהכא, ורב כהנא דפרק אלו עוברין (פסחים מ"ט א') אמר רב כהנא אנא אי לאו דנסבי כהנתא לא גלאי. מכאן משמע שזהו רב כהנא שגלה לבבל, ואמרינן סוף מסכת בבא קמא (קי"ז א') דאמר ליה רב וכו'.
<h2>דף קלב:</h2>
כהן פטור מן המתנות וכן לוי שנאמר (דברים י"ח ג') מאת העם, והלוים ספק אם הם העם, ואי תפש לא מפקינן מיניה. וזה בכהן השוחט לעצמו אבל אם הוא טבח שוחט ומוכר לשוק שתים וג' שבתות פטור, מכאן ואילך חייב, קבע ליה מסחתא, כלומר בית המטבחיים חייב מיד. וכל טבח שאינו רוצה ליתן מנדין אותו עד שיתן. וכן כהן ששחט לישראל בהמה חייבת, שוחט לנכרי פטור. פרק השוחט (חולין ל"ז ב') ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום רבי נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. אמר רב חסדא מתנות כהונה זרוע לאחד, קיבה לאחד, לחיים לשנים, וכל זה אם הוא רוצה אבל אם רוצה ליתן הכל לאחד יתן. אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה, מ"ה אינה בטבל אלא חובת טבח הם אבל בשרא שרי, וכן פסק הרי"ף, והכי איתא פרק בני העיר (מגילה כ"ח א') דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, ולית הלכתא כותיה. המתנות אינם נאכלות אלא צלי בחרדל כדרך שהמלכים אוכלים, וכדאמרינן פרק הזרוע אין נאכלין אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל, פי' לאו דוקא אלא לומר שנאכלות על השבע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלים, אטו מי שאינו אוכל חרדל אינו נוטל מתנות, וכדאמרינן התם (קל"ג א') בסמוך אי לקדרה אדמחתך ליה ומלח ליה וכו', ותנן במוקדשין ונאכלין בכל העיר בכל מאכל. ותנן נמי מסכת זבחים פרק כל התדיר (צ' ב') ובכלן הכהנים רשאים לשנות באכילתן לאכלן צלויים ושלוקים ומבושלים ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה דברי רבי שמעון, ר"מ אומר לא יתן לתוכן תבלי תרומה שלא יביא את התרומה לידי פסול, והלכה כרבי מאיר.
<h2>דף קלג.</h2>
אם רצה הכהן למכור המתנות וליתנם אפילו לגוי או להאכילם לכלבים הרשות בידו שאין בהם קדושה. אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידיה, במכרי כהונה ולויה, כלומר אם יש לזה הכהן חברים רגילים לתת לו המתנות אם רצה לזכות בהם להאי צורבא מרבנן הדחוק וכשהם יזבחו שיתנו לו המתנות עושה, והוא שיהיה הכהן הזה חבר של צורבא מרבנן, והיינו דקתני במכרי כהנה ולויה, ואם לא היו שם אלו השני תנאים שהם דחוק ומכיר לא יזכה. אין שם כהן מעלין בדמים ואוכלין ונותן המעות לכל כהן שירצה.
<h2>דף קלה.</h2>
לא הספיק לתתו עד שצבעו פטור, לבנו ולא צבעו חייב. והאי פטור דקאמרינן הכא לגמרי קאמר דקננהו בשנוי, ואף על גב דאמר מסכת בבא קמא פרק הגוזל (צ"ג ב') דגזלן קונה בשנוי ומחזיר את הדמים, הכא בהיתרא אתא לידיה שאותה גיזה שלו היתה מעיקרא אבל גזלן באיסורא אתא לידיה.
